להיות מוכן להתקרב לעצמך ולאחר

כיכר החטופים

המקום הכי מורכב שיש לנו במדינה, אולי.

תמיד שאני מגיע אליו יש בי שקט עוצמתי

נכנס לשם ביראת כבוד.

ובצד משהו לוכד את המבט ואת הלב.

בריסטול על קרטון הנשען על כיסא - הזמנה לשיח.

מעגל של כסאות פלסטיק פשוטים

מעגל סגור אבל הכי פתוח שיש

מנסים מעט מעט לאחות את השברים

הכאבים

והקרעים.

הקרעים הקטנים שבין אדם לחברו.

משימה לא קלה, לעצור את הבערה הפנימית לדעה של אחר

לשמוע את הכאב של השני,

לאשה היושבת מולך במעגל (שלכאורה) כל כך רחוקה

אבל במעגל כמו במעגל - אין רחוק או קרוב - ככל שאתה מתרחק אתה מתקרב.

מתקרב לעצמך ולאחר.

ושוב לעצמך ושוב לאחר ולשונה.

שכשמכירים, יותר דומה משונה.

והכל ביחד.

החטופים, המשפחות שלהם, המילואים, המחאה. והשיח.

ניסיון כן, אמיתי ואמיץ טיפה להתחבר.

כי בסוף

הכל ביחד

העם שלנו

המדינה שלנו

והארץ שלנו